השומר דוד

קבוצת הצריפים עמדה בקצה השכונה. הם זעקו בעליבותם. אבל לנו הם היו לבתים.
בסוף השכונה, מאחורי הבתים היו השטחים הירוקים, בהם מידי שנה  גידל שם דוד השומר גידול אחר.
פעם היו שם שדות חיטה, שצמחה וכיסתה את כל המרבד בירוק, עד שהזהיבה בשמש, אותה שמש שגרמה לנו לצאת מהצריפים החמים החוצה, לחפש מפלט מהחום.

כשהחיטה הזהיבה, היא הפכה למגרש משחקים ענק רק של ילדי השכונה. המשחק האהוב עלינו היה בנית מבוכים. עם חבית שנשכחה בצד היינו חוצבים מסלולים. כמה ילדים היו מגלגלים את החבית ואחד היה מנווט עד שנוצרו מספר מסלולים בהן נהגנו לרוץ ולהסתתר, שוכחים מארוחת הצהרים, מתחבאים. וכשהיינו מתעייפים, היינו נשכבים לנו. הרוח היתה עוברת בין גבעולי החיטה הזהובים שגרעינהם התפקעו, והשמיעה איוושה נעימה ומלטפת, שהייתה כמו יד מגוננת וגרמה לנו להירדם שקטים.

אף אחד לא ידע שבין גבעולי החיטה ישנה קבוצת ילדים, מיוזעים ומרוצים, גם ששמענו את קריאות ההורים לעת ערב להיכנס הביתה היינו מתעלמים. זו הייתה פינת המסתור החביבה עלינו, עד שהשומר דוד היה רואה ראשים מבצבצים משדה החיטה והיה דוהר לכיונו על סוסתו החומה, כשלראשו כובע בוקרים כמו שראינו אז בטלוויזה, בבית קטן בערבה. החבורה הייתה נפוצה לכל עבר.
השומר דוד עשה נסיונות לאגף אותנו אולם הצלחנו תמיד לברוח ולהיכנס הביתה, עם לבבות הולמים, חוששים שמה יחפש אותו בבתים.

אבל השומר דוד נעמד לו עם סוסתו בקצה השדה, מעריך את המבוכים שעשינו ואפילו פעם ראיתי אותו מחייך חיוך קטן.

השדה מעולם לא גודר ותמיד נשאר בגדר הזמנה פתוחה להיכנס.

הציור באדיבות מיה בידרמן