עברה שנה אבא… אני עדיין מרגיש אותך לידי בכל מה שאני עושה…עדיין מבקש את האישור שלך…את החיוך שלך…את הברכה…עדיין מרגיש שאני
בן של מלך
פעם בשבוע, מאז שהוא לא כאן, אני מזמין סברינה וחולק אותה עם הזיכרונות שלי.
המלצרית תמיד מנסה לשכנע אותי לטעום את "עוגת הגזר הנפלאה שלהם" או את "מאפינס הבננה האלוהי", אבל אני מסביר לה בחיוך, שבלתי אפשרי שאזמין משהו אחר.
עד שהיא מגיעה עם קנקנן התה והסברינה אני נראה כמו האיש הכי חשוב בעולם.
הסלולרי לא מפסיק לזמזם. המחשב הנייד פתוח עם קובץ אקסל, ערימות הפולדרים לא משאירות מקום לדמיון. כשהיא מגיעה עם המגש ואני מריח את הסירופ, בתוך שניות אני טובע בזיכרונות מתוקים וחוזר להיות הילד הזה שחולק עם אבא שלו עוגת סברינה אף על פי שהרופא אוסר עליו לאכול.
אני נזכר בשיחות הארוכות שלנו, מהנושאים הכי פשוטים, כמו מזג האוויר ועד המתכונים לשקשוקה, אף אחד לא הצליח להבין את הקשר העמוק שלי איתו או את זה שלא הייתי צריך למרוד בגיל ההתבגרות, תמיד קיבלתי ממנו הכל. וכמו שהוא הקשיב לי בכל שנות נעוריי, כשהוא הגיע לגיל שבו הוא חוזר כל סיפורים פעמיים ואפילו שלוש,
אני, אשתי והילדים היינו יושבים ומקשיבים לו, זה היה כמו לצפות בסדרה אהובה בשידור חוזר או במשחק כדורסל גאוני, כזה שיש פעם בעשור ותמיד לומדים ממנו מהלכים חדשים.
אבא שלי הוא כולו מהלכים חדשים. עזר לי לבנות לעצמי חיים. בכל דירה קבע מזוזה, שם יד על ראשי ובירך אותי, העניק לי מה"יבה" שלו, מהיכולת לראות את החיים
כ"סיבה למסיבה". אצלנו בבית חוגגים בגדול רק בזכותו.
הוא תמיד אמר לנו במרוקאית: " טקון חפיף יחבוק נאש", תהיה "חפיף" ויאהבו אותך אנשים.
ואין איש שלא אהב אותו. הוא נגע לכולם בלב: מהגבאי בבית הכנסת ועד הבסטיונרים בשוק ברמלה.
תמיד רציתי להיות דומה לו, שמרתי אינספור תמונות ודאגתי להסריט אותו בכל הזדמנות, גם כשהוא לא שם לב.
לפני חודש אמרו לי שאנחנו דומים והלב שלי התמלא רגשות. אני דומה למלך? דומה לכוכב של בית הכנסת?
עשרות שנים הוא ישב במקום הקבוע שלו מול ההיכל וחוסר היכולות שלו לקרוא בעברית לא הפריע לו לזכור את כל התפילות והפיוטים בעל פה במין קסם שכזה.
אני כל כך מתגעגע אליו, לפעמים בא לי לשבת איתו על הספה בסלון ולהתרפק על רגעי העבר, לשאול אם הוא זוכר איך לפני שנים היינו הולכים יחד ללימודי ערב באורט והייתי מקריא וכותב בשבילו את כל החומר, כדי שיוכל להוציא תעודת מקצוע?
כי אני, אני זוכר. זוכר איך חלקתי איתו שולחן, כותב כל מילה שהמורה אמר, גם אם הייתי עייף מהלימודים שלי.
בזכותו למדתי שיעורים ראשונים באהבה לבני אדם.
פעם בשבוע, מאז שהוא לא כאן, אני מזמין סברינה וחולק אותה עם הזיכרונות ממנו.
לא מצטער על כלום, היו לנו חיים סבירים ומניחים את הדעת.
ועדיין געגועים הם דבר חזק. אז אני תמיד משאיר משהו על הצלחת. שיהיה. שיישאר לי קצת.
לזכרו של אליהו פרץ בן סעדה – כתבה בהמון כשרון – עדן בן ארי מתוך הספר לגימות
